תמיד קשה לשלוח ילד למסגרת. בטח כשזו מסגרת חדשה. קשה גם להורה וגם לילד.
אי הודאות פותחת צוהר במוחו של הילד לדמיונות וסרטי קטסטרופה בחסות החרדה.
תמיד לקראת משהו חדש, תרחישי האימה צפים ועולים. זו הגנה. במקור, זה אמור לשמור עלי, אך לרוב אלו תחושות שבקלות יכולות לצאת משליטה.
אז איך מגבירים את תחושת השליטה? איך מייצרים ודאות? ואיך יוגה קשורה לזה בכלל.
אז התשובה היא נשימה.
הנשימה היא בתוכנו, זמינה תמיד, קבועה, ודאית ולחלוטין בשליטתנו.
נשימה סרעפתית ארוכה ואיטית מגבירה את הפעילות של המערכת הפרה סימפטטית שאחראית על רגיעה.
אז איך נלמד את הילד שלנו להשתמש בכלי הכה חזק והבלתי אמצעי הזה?
- ראשית, נדבר איתו על הכניסה למסגרת ונשאל איך הוא מרגיש עם זה.
- נזכיר לו את כל הפעמים שבהם הוא חשש לקראת משהו חדש ואיך התגבר. "אתה זוכר שממש חששת ללכת לאורי הביתה ולהישאר שם לבד ואיך התגברת ועכשיו אתה כל הזמן הולך אליו בלי בעיה בכלל?"
- נספר לו על הכוח של הנשימה. איך יש לנו יכולת להרגיע את עצמנו מבפנים בעזרת הנשימה. נשב מולו ונבצע איתו אחד מתרגילי הנשימה הבאים (כל הורה יבחר לו תרגיל נשימה אחד שהוא מתחבר אליו. מומלץ שההורה יתרגל את אחד מהתרגילים הללו על עצמו ויבחר את התרגיל שהוא מוצא הכי אפקטיבי):
- נשימת בלון – נשב בישיבה נוחה, נניח את הידיים על הבטן. נסגור את הפה וניקח באיטיות אויר מהאף וננפח את הבטן כמו בלון. נשים לב איך הידיים עולות מעלה בהכנסת אויר. נעצור לרגע את הנשימה ואז באיטיות נוציא אויר מהאף ונשים לב איך האויר יוצא מהבלון. 10 פעמים של נשימות.
- נשימת דבורה – נשב בישיבה נוחה. בעזרת האגודלים של הידיים נסגור את האזניים. ניקח שאיפה מהאף ובהוצאת אויר נוציא את האויר תוך כדי זמזום כמו של דבורה.
- נשימת שפם – נניח אצבע מתחת לאף, כמו שפם קטן. ניקח שאיפה מהאף ונוציא את האוויר מהאף, תוך שאנחנו מרגישים את האויר שיוצא על השפם.
- נשימת נר ופרח – נדמיין שאנחנו מחזיקים ביד אחת פרח וביד השנייה נר. בשאיפה, נריח את הפרח ובנשיפה, נכבה את הנר.
- ספירת נשימה (לילדים גדולים) – נספור שאיפה במשך 4 ספירות ונשיפה במשך 4 ספירות. לאט לאט ננסה להעלות את משך השאיפה והנשיפה. לאט ובעדינות.